בכנס של isps על פסיכוזה
כשהתחלתי את דרכי בטיפול , היה ברור שמחלות נפש הן דבר ל"מקצוענים".
לאנשים שלמדו המון שנים, עם המון אותיות מלפני השם שלהם.
ויחד עם זאת התחלתי לשים לב יותר ויותר לדחייה של הפרעות נפשיות הצידה מהעולם האלטרנטיבי או/ו לטיפול שטחי שיכול לגרום להחמרה.
והחלטתי , שמתוך הדחייה והפחד הזה אני רוצה לחקור ולבדוק את העולם הזה כדי להפסיק את הדחייה האוטומטית והניכור של כל מי שעובר משבר נפשי, חד פעמי או מתמשך.
הגעתי לכנס הראשון של isps ב 2016 , ותוך כדי תהיתי אם לא אחווה פלשבק ללימודי הפסיכולוגיה,
בהצגת שיטות אלימות ובאטימות כוללת .
במילים פחות יפות, שאלתי את עצמי מה לעזעזל עשיתי שנרשמתי לכנס?
במילים פחות יפות, שאלתי את עצמי מה לעזעזל עשיתי שנרשמתי לכנס?
לשמחתי מצאתי את ההפך המושלם.
תוך עשר דקות לתוך הרצאת הפתיחה נפתחו ארובות עיני, בהתחלה מהתרגשות ואחרי מדמעות של הודיה.
דיוני עומק ,הצגת תיאורי מקרה ומעל הכל אג'נדה עמוקה של אהבת אדם וההוכחה אחרי הוכחה (ומחקר אחרי מחקר)
שבאמצעות קשר,חמלה וסבלנות,
גם המקרים הקשים ביותר ניתנים לריפוי ומזור.
זה כל הסוד הגדול
האם תסכים להיות איתי בקשר?
האם אפשר להיות בקשר? עם הפצעים?עם הכאב?
אני מאמינה שכן,
זה לא מבטל את הצורך בהכשרה מעמיקה ותמיכה למטפל , זה כן מחזיר את הזרקור לדבר החשוב באמת,
הקשר.
האינטרקציה.
היכולת להושיט יד למי שנסחף הצידה או טובע במערבולות נפשו ולהחזיר אותו להיות ביחד. (תרתי משמע)
דרך אמפתיה שיוצרת גשר ומאפשרת לכל החלקים לחזור הביתה.
גם לחלקים שאנחנו הכי מפחדים מהם , גם לחלקים שאנחנו הכי רוצים לשלוח בספינה ושלא יחזרו לעולם
פוקו כתב בתולדות השגעון בעידן התבונה על שבימי הביניים, מצורעים הופרדו חברתית ופיזית, מהשאר.
הוא טען שעם היעלמות הצרעת, תפס השיגעון את מקומה.והמשוגעים שולחו בספינות אל מותם.
אני מרגישה שהגיע הזמן שנבנה מגדלורים שיאותתו לספינות האלה לחזור ונקבל את הנמצאים בתוכם בפרחים ובחיבוק.
כולנו רקמה אנושית אחת גדולה , לכרות חלקים מאיתנו , מטאפורית או מילולית , יביא רק לעוד כאב ועוד פצעים עמוקים.
להזרים אליהם דם חדש ואהבה לעומת זאת יכול להיות בדיוק מה שיחזיר אותנו לעמוד על רגלינו.
אז זה ממש בסדר לבחור לא לטפל באנשים שמתמודדים עם כאבי נפש כרוניים, אבל תעשו זאת מתוך חקירה ולא מתוך פחד , הדרה ודחייה.
אחרי הכל מי מאיתנו לא קצת משוגע?
דרך אמפתיה שיוצרת גשר ומאפשרת לכל החלקים לחזור הביתה.
גם לחלקים שאנחנו הכי מפחדים מהם , גם לחלקים שאנחנו הכי רוצים לשלוח בספינה ושלא יחזרו לעולם
פוקו כתב בתולדות השגעון בעידן התבונה על שבימי הביניים, מצורעים הופרדו חברתית ופיזית, מהשאר.
הוא טען שעם היעלמות הצרעת, תפס השיגעון את מקומה.והמשוגעים שולחו בספינות אל מותם.
אני מרגישה שהגיע הזמן שנבנה מגדלורים שיאותתו לספינות האלה לחזור ונקבל את הנמצאים בתוכם בפרחים ובחיבוק.
כולנו רקמה אנושית אחת גדולה , לכרות חלקים מאיתנו , מטאפורית או מילולית , יביא רק לעוד כאב ועוד פצעים עמוקים.
להזרים אליהם דם חדש ואהבה לעומת זאת יכול להיות בדיוק מה שיחזיר אותנו לעמוד על רגלינו.
אז זה ממש בסדר לבחור לא לטפל באנשים שמתמודדים עם כאבי נפש כרוניים, אבל תעשו זאת מתוך חקירה ולא מתוך פחד , הדרה ודחייה.
אחרי הכל מי מאיתנו לא קצת משוגע?
