אני מאוהבת בג'יין פונדה כבר כמה שנים טובות,
היא מייצגת את כל מה שעושה לי תחושת כשלון – היא רזה, עשירה, סמל סקס, חובבת אירובי, מפורסמת וחיה בשנות השישים.
ועדיין יחד עם זה היא לוחמת זכויות אזרח , פמיניסטית ואישה כנה ונפלאה להחריד

דאמט, אני מאוהבת בה מעומק הלב.

כשפרנקי וגרייס יצאה לאויר, משהו לא היה נראה לי
אני לא חובבת סיטקומים, בטח שלא אמריקאים והנחתי שמה שיהיה שם זה שלל בדיחות קרש על ושל נשים מבוגרות.

בצד הצודק: זאת אכן סדרה נוראית בהקשר של מופרכותם של סיפורי המסגרת

אבל,
אני מודה ומתוודה שטעיתי.
פרנקי וגרייס היא סדרה מהממת.
היא סדרה על נשיות בוגרת, על לבחור בחיים,
היא סדרה על נשים בשנות ה70 לחייהן שמגלות שלהיות "כמו שצריך" רק מביא אותך לגלות שהכל סביבך היה מלא בשקרים.
הן מדברות על סקס, על אמהות, על סבתאות, על פחד משברון לב, על יובש וגינלי

הן אפילו מדברות על חזה נפול ושערות בסנטר!

הן מביאות קול לדור של נשים שעשה את מה שצריך לעשות מבלי לרגע לשאול "מה אני רוצה?"
פשוט כי השאלה הזאת בכלל לא הייתה אופציה

והן עושות את זה בדרך לא חפה מבעיות אבל מלאה ברגש ורגעי קסם נפלאים של כנות, פגיעות ורגש.

וכן, יש אותן בנטפליקס
וכן 2 – אני אמשיך לחפור לכן עליהן כי אני מאוהבת
אבל ממש