אמא שלי הייתה מספרת לי על איך כשהייתה רזה הייתה הולכת עם עקבי מסמר וממסמרת את כולם.
היא הייתה מדברת והעיניים שלה היו נתלות בנקודה דמיונית ,כאילו מבקשות מההיא בעבר לשוב ולהגיע…
אז גדלתי עם אקסיומה שעקבים זה לנשים רזות,
וכמנהג הילדים לא הטלתי באמת הזאת ספק.
שנים של צפייה בנשים מהדסות על עקבים
והידיעה,האמת ,שלא לי הם.
כדרכם של אקסיומות, עטפו את האמת הזאת סיפורים.
סיפורים שלנשים רזות לא כואב ללכת על עקבים כי אין להן "מטען עודף".
לא עזרו אמירותיה של בת הזוג של אבי שהיא כל כך רגילה לעקבים שהם יותר נוחים לה מנעלי ספורט. (מה שתגידי…)
הסיפור היה ברור – נשים רזות ועקבים זה מאטץ'
נשים שמנות ועקבים זה לא.
מתישהו בתחילת גיל העשרים שלי, עת התחלתי להשתחרר מכל מיני אקסיומות של ילדות,
הייתי בבית של ידיד טוב,
עמדנו לצאת ובת זוגתו הרזה והיפהפיה באה ללבוש עקבים.
מכירות את זה שיוצא מכן משהו שאין לכן מושג מאיפה הגיע?
אז בדיוק ככה, שמעתי את עצמי ממרחק שואלת "זה נוח לך?"
שאלתי מתוך סקרנות, באמת
מתוך פליאה
היא ענתה – ברור שלא,זה פשוט יפה ואנחנו לא הולכים ללכת הרבה אז אפשר.
צליל מחריש אוזניים של אקסיומה נשברת הדהד באוזניי.
הייתכן?
לאף אחת זה לא נוח???
כולל לנשים רזות וקטנות גוף?
וכן, ממחקר מעמיק ולא אקדמי של שנים,התוצאות המוחצות מראות – לאף לא אחת זה לא נוח.
הם יפהפים,סקסים, מרגשים אבל לא נוחים.
מכאיבים אפילו.
הרבה מהעניין בתרבות שלנו הוא יצירת הפרדה ובדידות,
לחיות בתחושה שזה קורה או מרגיש רק לך .
ככה בהפרדה ובבושה הזאת, אפשר למכור לנו יותר ולהחליש אותנו.
אם נמאס לך להרגיש לבד ולהתבייש במשהו שסביר להניח שמשותף לרבות,
אני מזמינה אותך אליי לתהליך
אני לא אוכל ללמד אותך ללכת על עקבים
אבל אני בהחלט אוכל לעזור לך לנפץ אקסיומות ולגלות שכל מה שאת רוצה (כמעט) אפשרי לך
