"אנישלי"

הגעתי לאן הגעתי והמילה מפח נפש עמוק תתחיל אולי לתאר את הסיטואציה על פני השטח

הפער בין מה שהובטח לבין מה שהיה בשטח היה בלתי ניתן לגישור

אז התחלתי בהלם, התגלגלתי לחוסר אמון טוטאלי ולזעם וסיימתי בעזיבה.

כשנכנסתי לאוטו, התחיל להתנגן לי בראש שורה משיר פרל ג'אם אהוביי

I AM MINE

אני של עצמי.

פעם, לא הייתי "של עצמי" , הייתי "שלאחרים"

כולם היו יודעים וצודקים וחכמים יותר ממני

וכשהיה כואב לי כמו שכאב לי היום כי היו פוגעים בי , הייתי מוסרת את עצמי החוצה והולכת לעמוד עם האחרים , מול עצמי, נגד עצמי

הייתי מספרת לי סיפורים בראש שזה בגללי מה שקורה עכשיו

שאני דפוקה, לא גמישה ועוד סיבות

וכמעט תמיד זה היה מלווה בתיעוב לגוף

איכשהו זה היה נשמע לי נורא הגיוני שהכל קורה כי אני שמנה

והיום?

היום הייתי לעצמי

הייתי שלי

הבנתי שמה שקורה במקום הזה, לא נכון לי , זה לא מה שהובטח

זה לא שומר עליי בשום צורה

ואמרתי לציפיות שלי – אתן חמודות, אבל יש לי מישהי יותר חשובה לדאוג לה –

אני צריכה ורוצה לדאוג לי.

והלכתי "עםעצמי"

זה ממש לא תמיד היה ככה

היו המון שנים של הבנה בדיעבד , אחרי שעות או ימים שמשהו לא היה שם מדוייק

היו המון שנים של להשאר "נגדעצמי" כי צריך, כי כדאי

בעיני ועבורי, לזהות ולהיות עם עצמי זה ה-כלי שטיפול נותן

ןזה הדבר העיקרי שאני שואפת שהמטופלים שלי יצאו איתו –

להיות עבור עצמם, להיות בעד עצמם

לא לנטוש , לא להאשים, לא לשנוא

להבין, באמת שסיטואציות/מקומות/אנשים /הזדמנויות יבואו וילכו

(כולל כאלו ממש שוות)

אבל אנחנו לעצמנו – תמיד נשאר

אז להיום ובכלל –

I AM MINE