לפני כמה שבועות יצא הספר מתעוררים – מונולוגים של גברים על מיניות
הוא מגיע כתגובה או כהדהוד ל"ערות" ספרה המופלא של תמר מור סלע
מעניין לשים לב לשמות שמתכתבים אחד עם השני ויוצרים דו שיח רב משמעי:
הנשים ערות – מוכנות, מזומנות, מחכות , עינהן פקוחות
ואילו הגברים מתעוררים – הם בדרך, עוד לא לגמרי בערות, עינהם נפקחות ונסגרות, אולי עוד רוצות לגנוב כמה דקות שינה….
הספר עצמו בנוי ממונולוגים של גברים ישראלים- יהודים מכל קצוות הקשת המינית והגילאית
יש רוב סטרייטי, אבל גם נראות קווירית, הומואית, טרנסית אפילו דתית וחרדית,
ובשביל הצד המציצני והסקרן ישנם גם מפורסמים (גבי ניצן וג'ייסון דנינו הולט)
עבורי ולצערי, הורגש חסרונם של מיעוטים אתניים ישראליים כמו ערבים, בדואים ודרוזים.
כמו ערות, הקריאה בו לתחושתי מתעתעת, קל לקרוא אותו, אפילו מאוד-
הוא קולח, מסקרן, כתוב באופן קליל והפרקים (שהם בעצם המונולוגים) קצרים יחסית.
כמה ימים (או יום וחצי לתולעות ספרים) ונגמר.
אבל מהניסיון של ערות, אני מבינה שזה תעתוע.
שעוד אחזור שוב ושוב לקרוא את המונולוגים , ובכל פעם אגלה עוד קול
עוד הקשר, עוד הדהוד ועוד תובנה.
וגם אמצא את עצמי בעמדה שונה מול המונולוגים והתחושות שעולות מהם.
לקרוא מיניות גברית בתור אישה:
החוויה של לקרוא מיניות גברית בתור אישה היא מעניינת מאוד,
זה קצת כמו להכנס לאולם ולא לגמרי להיות בטוחה שמותר לי להיות כאן
האם זה "שלהם"? ולא עבורי?
הרגשתי לאורך הקריאה שיש בי חלק אחד שמסוקרן וכמה לקרוא,
להבין את נקודות המבט ולהקשיב מבלי להפריע לשטף הדיבור של הדוברים
וחלק אחר שמגיע עם איזשהי ביקורתיות ושיריון,
מן חלק שחושש לגלות מיניות שמורכבת מדיבורים משפילים ומחפיצים ובדיחות מילואים.
לשמחתי, הגברים שמרואיינים בספר, הם אחרים לגמרי,
יש בהם התבוננות פנימית מעמיקה, דין ודברים לגבי המיניות שלהם ומיניות גברית בכלל, לקיחת אחריות על התנהגויות בעייתיות
ומסקנות מרתקות שהתרגשתי לקרוא ונטעו בי תקווה.
אם אפשר לתמצת את הספר למשפט הוא יהיה "אף אחד לא דיבר איתנו",
מונולוג אחרי מונולוג של גברים ששונים בגיל, בסטטוס, בהעדפה מינית מספרים שוב ושוב – אף אחד לא דיבר איתנו על מיניות.
הרבה למדו מספרים, רובם מפורנו ומהסביבה הקרובה.
הם מתארים מצב שהם בעצם צריכים לדעת מה לעשות מבלי שבעצם הם יודעים.
ומתוך חוסר הידיעה גם אין לגיטימציה להגיד שהם לא יודעים מה לעשות, או שהם חוששים ממשהו או זקוקים למשהו אחר.
בעיני זה מפלח לב,
לדמיין את הפיצול הזה, בין החוץ שאמור להיות "יודע כל" לבין הבפנים שאין לו מושג,
והוא קצת או הרבה מבוהל וקצת או הרבה מרוגש ויש עליו צו איסור דיבור.
מגדר שלם שנגזרת עליו שתיקה.
ואל מול השתיקה הזאת מתחיל דיבור,
דיבור שמתחיל במעגלי גברים וממשיך בספר הזה (ובספר נוסף בשם "זקופים" שיצא ממש באותו זמן והוא באותו פורמט בדיוק)
והדיבור הזה הוא מבורך,
כי הוא מאפשר הכרה, הוא מאפשר שיחה, הוא מאפשר חניכה.
התפיסה התרבותית , שגורסת שאנחנו אמורים "לדעת" דברים (כמו איך להגיע לאינטימיות, ליצור מערכות יחסים, ללדת ולגדל ילדים וכו') היא מאוד חדשה.
עד לפני מעט מאוד זמן, היו טקסים וחניכות שמטרתן הייתה ללמד את האנשים על נקודות קריטיות במהלך החיים.
חניכות שלימדו והעבירו מנערות לבגרות , וסללו דרך לעוברים בהם להבין מי המבוגר שהם רוצים להיות.
היום, הציפיה היא שנדע את זה לבד, מבלי לעצור ולחשוב ומבלי הכוונה.
בהרבה מהמונולוגים הם מספרים שהיה ספר בבית על איך באים ילדים לעולם ודרכו הם למדו על מין.
באחד מהמונולוגים הגבר מספר כי הוא קנה את אותו ספר בדיוק שיהיה גם לילדיו.
ואני חושבת איזה נפלא זה לילדים ולילדות שיהיה אצלם בבית,
בספרייה את "ערות" או את "מתעוררים" והם יוכלו בין דפיו לגלות כל מיני סוגים של מיניות
וכל מיני סוגים של דרכים ואולי זה יאפשר להם ללכת את הדרך של גילוי המיניות פחות לבד ועם הרבה פחות בושה ופחד.
