אפשר שנדבר על הילדה שאין לה עם מי להיות בהפסקה?
על הילדה שעוברת חרם?
אפשר שניזכר ביחד שהילדה הזאת היא את?
אפשר שנעשה לה מקום רגע
אולי נתאמץ לשמוע את קולה האילם?
נשפשף את עיננו כדי לראות אותה באמת ולא את מה שהתרגלנו לקטלג?
נגלה מה היא רוצה,
נלמד יחד שמותר לה לרצות
ננשום כשכאב הדחייה ופחד הנטישה יעלו
נשאר נוכחות אל מולם,
אולי נברח לפעמים כשהכאב יהיה גדול מידי
אבל גם נשוב, שוב ושוב
אליך
אפשר שנזכר בכמה את מצחיקה?
בכמה את מוכשרת בציור?
בזה שיש בך המון המון יופי וערך
ואת רובו את תשכחי או תשככי
אפשר שנלמד שמותר לה וגם לך להיות?
אפשר שנגלה שעדינות ורוך הם תרופה אמיתית לכל פצע? ושעידן המכות, הסטירות, הבעיטות תם ונשלם?
אפשר שנהיה איתך ביחד?
רק לרגע קטן
שאחריו פתאום תגיע נשימה
ויהיה לך מקום
ואולי השאלה האמיתית היא
אם אפשר להיות איתך רגע?
