חוזרת מבית הספר,כבר אחרי צהריים

הספקתי להוריד כבר את עול היום מכתפיי ולנוח קצת ,רק דבר אחד מזמזם באוזניי – שיעורי בית,שיעורי בית,שיעורי בית
חוסר הרצון העמוק לעשותם מול החרדה והחשש לענות "לא עשיתי " בכיתה רבים בינהם ואני מתיישבת ופותחת ספרים ומחברות.
אני עוברת על ההוראות,נזכרת בדברי המורה
מתחילה לענות ופתאום – בלאק אאוט
אני פשוט לא מצליחה להבין איך או מה לעשות.
המצוקה גוברת ואחרי כמה דקות שנדמות כשעות
צעקה יוצאת מפי – " אמממממא!"
אמא מגיעה,שואלת מה קרה
אני מסבירה בתסכול שאני לא מבינה ומבקשת שתעזור לי.
היא אומרת אוקיי, תסבירי לי מה השיעורים.
אני מסבירה ופתאום כל כולי יודעת.
ואמא צוחקת ואומרת לי ,את יודעת לבד
למה את צריכה אותי?
ובאה ללכת
ואני אומרת לה,אמא שבי איתי עוד קצת
זה עוזר שאת כאן אפילו שאני עושה לבד.
והחוויה הזאת שבה מישהו פשוט נמצא איתי וזה שלעצמו מאפשר לי לחוות שינוי נמצאת איתי ממש בגוף.
ואיתה ואותה אני מביאה איתי לקליניקה.
כי אני יכולה לספר איזה קסמים קורים כאן ולדבר בשבחן של כל השיטות המופלאות שלמדתי ואני מיישמת.
אבל בסופו של יום, המפתח נמצא בך.
ודרך נוכחות מיטיבה והאפשרות להיות ביחד,
המפתח שעד אותו רגע היה נראה שאיננו
מגיע ופתאום – את יודעת
מזמינה אותך למסע ביחד
לגלות את המפתח , את הידיעה ואת הבטחון בעצמך
ביחד , כי זה הרבה יותר נעים וקל ככה