מסע מחודש למערכת יחסים עם הגוף שלך.
כן, כן אני יודעת שאני לא מעודכנת והמילה הרלוונטית היום לתאר אישה שווה (שווה עבור מי?) היא כוסית,
אבל לעניינו שהוא מערכת יחסים עם הגוף המילה הזה "חתיכה" הופכת להיות מאוד רב משמעית.
בסרט "הבוז" יש סצינה מדהימה בעוצמתה,
שבה בריז'יט בארדו שהיא התגלמות האלילות הנשית בעיני החברה המודרנית (בלונדינית, שפתיים משורבבות, עיניים חתוליות וכל כולה יופי מהפנט)
שוכבת עם בן הזוג שלה ואז שואלת- אתה אוהב אותי?
הוא עונה לה שכן והיא שואלת שוב.
הוא עונה שוב – כן
היא לא משתכנעת מספיק –
ומתחילה לעבור איבר, איבר בגופה ולבדוק האם הוא אוהב את השוקיים שלה? כן ואת הישבן? כן ואת הפנים? כן ואת ואת ואת…
הטרגדיה בזה היא שגם אז היא לא משתכנעת
ואם בריז'יט בארדו לא משתכנעת אז מה נגיד אנחנו….?
הפיכתה של האישה לסך חלקיה היא תרגיל מבריק בניתוק העוצמה שלה.
וכך, אינסוף נשים לאורך דורות מוצאות את עצמן,
מגלחות, מקרינות, מרעיבות, מזריקות, מכסות, מטשטשות את איברי הגוף שלהן לפי תפיסה שמשתנה תדיר למה יפה,
כי מה שיפה מגדיר שווי וערך.
התפיסה שאם אנחנו דומות למודל היופי המבוקש אנחנו שוות יותר.
שוות יותר כבנות אדם
כבנות זוג
כאמהות
כנשות מקצוע.
את קולטת איזה פסיכי זה שהחדירו לנו מגיל אפס, שאיך שאנחנו נראות =הערך שלנו?
ויותר מזה – שכל איבר ואיבר צריך לעבור מבחן ראויות?
כלומר, זה לא מספיק שתראי "טוב", כל איבר חייב להראות כמו "שצריך".
ושתרים את היד מישהי שלא יצא לה לשמוע בתגובה למחמאה –
ממש לא! ראית איזה תחת/עור/רגליים/בטן יש לי?
אז לכאורה איברי הגוף הם פונקציונלים,
כפות ידיים הם לאחוז, רגליים כדי ללכת, טוסיק כדי לשבת וכך הלאה.
העניין הוא שעבור נשים, אין איבר שלא מקבל הסתכלות אחרת- ביקורתית שמפרקת אותו (ואותה) לחתיכות.
בסדרת הפוסטים הקרובים,
אעבור בין איברים בגוף האישה, בכדי לחשוף את המנגנון ההרסני הזה,
ולאפשר לך פתח למערכת יחסים אחרת וטובה עם גופך
