על רגישות יתר, הצפה רגשית ומשאבים:
"אני דורכת על האדמה
כמו על גוף חי
כאותם פליטי אוניה
שעמדו על גבו של לויתן
כי טעו במראה העינים.
אני דורכת על העפר
שתחתיו מדברים המים
מדברים שורשים
מדברות מתכות
קול המונם מחריש את אוזניי
מסחרר את ליבי
וגם האויר מתנועע ושר
ובגבהים מתפוצצים עולמות.
רק המחשבה על אלוהים
היא אי במערבולת."
שנת אלפיים ומשהו, אני סטודנטית
ופתאום, אני מקבלת גלויה והעולם עוצר מלכת
כל השאון החיצוני משתתק כשעיניי גומעות את התפילה הזאת, העמוקה, ליציבות.
לבקשה שיהיה משהו שיהווה נקודה של מנוחה בתוך מערבולות אין סוף.
ואני חושבת על זלדה המופלאה, זלדה ללא העור, שכל העולם בה נוגע,מסחרר, מחריש….
על עולם בו אי אפשר לסמוך על מראה עינים , פן יתגלה כאיום
אני חושבת על מטופלים שלי שמרגישים שהעולם תוקף אותם מכל עבר , ועל הצורך לצעוק לעברו "סטופ!" כדי שלרגע יעצור ויאפשר להם לנשום
ועל כך שהוא לא עוצר , אף על פי שלפעמים הנשימה כן
ועל התהליך העמוק והעדין כל כך של למצוא איים פרטיים במערבולות המאיימות
כאלו שיוכלו לשים עליהם רגל ועוד אחת, מבלי להיות דרוכים
מקום שיאפשר תמיכה ויציבות בתוך כל השאון הדורסני.
תמיכה:
ועם הרגישות העצומה וההצפה שמגיעה איתה, מגיע גם המקום הממשאב –
הקשר העמוק והאינטימי שלה עם הבריאה
התחושה העמוקה שלה,שיש שם מישהו שדואג, שניתן להתמך בו ,שיש שם מישהו אוהב שתמיד ישנו.
כמה הקשר הזה הוא משאב עצום אל מול עולם שכל כולו חי ומדבר ומסחרר ומנענע.
ואפילו בקריאה, כשמגיעים למשפט האחרון פתאום הגוף המכווץ נושם
יש אי,
יש מקום יבש שבו אפשר רגע לנשום , עד לפעם הבאה.
ההצפה שוככת.
בתהליך ההתמקדותי, אנחנו שואפים לגם וגם
גם להיות עם המערבולת, גם להיות עם האי
בכדי לאפשר לאדם לראות ששניהם חלקים בתוכו, על אף שלפעמים החלק של המערבולת מרגיש שהוא בולע את כל כולו
היכולת להיות עם האדם במערבולת הרבה פעמים מאפשרת לאי להתגלות
לפעמים המערבולת כל כך חזקה ומטלטלת שרק אנחנו מחזיקים את הידיעה שישנו אי
ולפעמים אפילו אנחנו מתערבלים עמוקות וצריכים במקביל למצוא את האיים שלנו
הייתי רוצה להשאיר את השאלה – מה הוא האי במערבולת שלכם/ן?
מה מאפשר לכם להשאר יציבים לנוכח סערה , הן בחיים האישיים שלכם והן בקליניקה?
