אני חובבת מדבקות ידועה,
זה התחיל בגיל היסודי שם בעיניים כלות עברתי על המתקנים המסתובבים כדי לראות איזה קסם חדש יש שיגרום ללב שלי לנתר….
אולי הולגורמות? צבעים נאונים? תלת מימדי?
הייתי אוספת אותן ולא מעזה להדביק למרות שכל כולי רק רצה עוד מהקסם
לא ולא, רק להתבונן עליהן , להתענג ולהחזיר לקופסא.
גם כשגדלתי , ההתלהבות לא פסקה
ובכל פעם שראיתי משהו מנצנץ, הופ הארנק נשלף והמדבקות הוכנסו לקופסא.
לפני כמה ימים, נזכרתי במדבקות שקניתי ואני רוצה להדביק אותן ( איך עשיתי את הטרנזישן זה לפוסט נפרד, אולי לספר ויש מצב שגם לתוכנית 12 השלבים ;) )
והלוך הלכתי לפתוח את הקופסא
עברתי עליה ופניי נפלו… מלא מלא מדבקות שבטוח הלהיבו את ליבי כשנקנו
אבל עכשיו? עכשיו הן לא עושות לי דבר
כל כך שמרתי על העונג הזה שלא יתבזבז
שבסוף לא התענגתי ועכשיו הדבר הזה שיכל להסב לי עונג הוא סתמי ומבוזבז
וזה גרם לי לחשוב על כל אותן נשים וגברים שמגיעים אליי לקליניקה
וכל כך שומרות על עצמן-
על השמלות היפות, הנעליים, על החיוכים, על לא לצחוק יותר מידי, על לא לאכול עוגה,על לא להוציא כסף
וכל רגעי העונג הנפלאים האלה שיכלו למלא אותן ולהעשיר אותן הופכים לחסרי ערך
לשמלות קטנות ולא אופנתיות , לחיוכים שהופכים לבלי שיניים, לבטן שרגילה לחוסר סיפוק, שכסף שלבסוף יוצא אבל לא על דברים משמחים וכיפים
ואם יש משהו אחד שאני לומדת מהם ומהמדבקות זה – תתענגו עכשיו
אם היום בא לך על שמלת סאטן – לכי על זה , כי עוד שנה/כשתרזי/כשתחזרי לנעורייך זה לא בטוח ישמח אותך כמו עכשיו
אם בא לך לצחוק- תצחקי בלי לעשות חשבון ותהני מכל רגע
אל תשמרי את החיים למתישהו, תחיי אותם עכשיו
ואם את רוצה עזרה בדרך הזאת להתחבר מחדש לעונג ולשמחה שלך,
אני כאן ואשמח ללוות אותך
