דנית באה אליי כדי לעבוד על דימוי הגוף שלה היא אומרת שנמאס לה להרגיש כל כך רע ולאכול ללא שליטה היא רוצה בגיל 42 להיות במקום אחר עם עצמה. "אז מה את אוכלת? אני לא רעבה בבוקר, לא אוהבת לאכול כשאני מתעוררת אני שותה קפה עם סיגריה ובצהריים? לא בא לי, את האמת להגיד
בזמנים האלה, שמרגיש כאילו באמת עוד רגע כולנו טובעים אני ממליצה על סרט שנותן אויר ושמחה בקצרה: סרט צרפתי בשם לשחות או לא להיות או באנגלית swim or sink הוא מספר על גבר נשוי ואב לילדים בשנות הארבעים לחייו שסובל מדכאון, הוא מוצא מודעה על חוג לשחייה צורנית לגברים ומגיע לקבוצה של גברים, שכל
אמא שלי הייתה מספרת לי על איך כשהייתה רזה הייתה הולכת עם עקבי מסמר וממסמרת את כולם. היא הייתה מדברת והעיניים שלה היו נתלות בנקודה דמיונית ,כאילו מבקשות מההיא בעבר לשוב ולהגיע... אז גדלתי עם אקסיומה שעקבים זה לנשים רזות, וכמנהג הילדים לא הטלתי באמת הזאת ספק. שנים של צפייה בנשים מהדסות על עקבים
יובל נוח הררי שואל את הקהל מה לדעתו מפריד את האדם מהחיה? הוא עונה - סיפורים. אנחנו מין שמאמין לסיפורים , סיפרנו שוב ושוב שחתיכות נייר שוות יותר מאוכל , ואנחנו לגמרי מאמינים בזה. הוא נותן דוגמא שאם תבוא לקוף ותגיד לו תן לי בננה תמורת 100 דולר הוא לא יסכים בן אדם לא
דמייני את עצמך הולכת בשביל שאת לא רואה את המשכו, הוא מוקף ערפל כבד כבד את יכולה לראות בכל רגע רק את הרגליים שלך ואת חייבת להמשיך ללכת, בדרך כלל לאט אבל בנחישות יתחילו להגיח מחשבות מאיימות יותר ויותר אולי יש עכביש ארסי וגדול בצעד הבא ? אולי בור עצום? לבה מותכת? או קצה
אנחנו תמיד משקיעות בדברים משקיעות בחברים, משקיעות בעבודה, משקיעות במשפחה , משקיעות בגלילת פייסבוק למרחקים ויום אחד הבנתי שאני משקיעה כל כך הרבה בחוץ וכמעט בכלל בי היה לי יותר חשוב לתת לייקים מאשר לתת לעצמי נשימה יותר חשוב להיות מטפלת טובה וקשובה למטופלים שלי מאשר להקשיב לעצמי יותר חשוב ללכת לעוד פגישת עבודה
