הכניסיני תחת כנפך
וכשחשבתי על איזה שיר או סרט יכול להתאים ליום האהבה,הגיע אליי "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק,
שמצד אחד הוא שיר מאוד נדוש, מאוד רווי בפרשנות ומאוד מוכר לנו מגילאי התיכון.
ומהצד השני יש בשיר הזה תיאור מרתק בעיני של מערכת יחסים טיפולית ושאלות מאוד חשובות על אהבה וריפוי.
גם על האהבה ההורית הרצוייה והנזקקת שלעולם לא תתקבל עוד ואולי מעולם לא התקבלה,
גם על אהבה זוגית שלא ברור אם תוכל להיות או לא,
וגם על האהבה הטיפולית שגם בתוכה יש סימן שאלה – האם נוכל להיות הורים מיטיבים למי שמגיע אלינו?
האם נוכל ליצור קשר שבו שהמטופלים שלנו יוכלו להניח את ראשם בחיקנו? (מטאפורית ואולי לפעמים פיזית)
או האם נהיה המטפלים שאל מולם המטופל לא מבין מה זאת אהבה וממשיך לא להבין ולשחזר את זה במערכת היחסים הטיפולית מולנו?
אז עם כל ההוקרה וההתנצלות בפני מורותי לספרות, אני מזמינה אותנו לגעת מנקודת מבט טיפולית בשיר "הכניסיני תחת כנפך" ,
מכיון שאני מטפלת בהתמקדות ובקונסטלציה משפחתית, אפרש את השיר מנקודת מבט של חלקים בעצמנו ומתוך השדה המשפחתי-קולקטיבי שאנחנו מגיעים ממנו,
אני מזמינה אותכן מאוד לכתוב את הרשמים והמחשבות שלכן בעקבות הפרשנות הזאת ואת נקודות מבטכן מתוך שיטות הטיפול שאתן עוסקות בהם.
שנתחיל? :)
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵך
משפט ראשון, בלי הקדמה,
בלי שום הקשר,
הכניסי אותי הוא כותב בלשון ציווי!
ולא סתם להכניס, אלא לתוך מקום רך ומגונן מאוד,אל תוך מקום שמשאיר גם את בעלת הכנף חשופה.
זה משפט מרתק בעיני כי הוא מגלם בתוכו צורך עצום באהבה ובמקום בטוח,אבל מנוסח בצורה כזאת שכבר מגלמת בתוכה את הדחייה המיועדת להגיע.
הוא מתמלל רצון ילדי מאוד , כמעט ינקותי – אני אבכה ואת תפתחי את כנפייך ותגונני עליי .
אבל הדובר כבר אינו ילד , הנמענת אינה אימו והדרישה הזאת , כבר במילים הראשונות, מגלמת את השחזור- את הדרישה שלא נענתה ככל הנראה, ובצורה שהיא מצווה עכשיו תעורר קושי ודחייה גם כעת.
ישנו חלק אצל הדובר שכמה מאוד לאהבה , אנא הכניסי אותי תחת כנפך הוא מבקש, לחסות בצילך, להרגיש את החמימות והמקום הבטוח, הרחמי, שבעצם בתוכו ישנה ידיעה של מוגנות גדולה, שיש מישהי ששומרת.
יש כאן שיח אבל בעצם רק של אדם אחד, שמבקש בקשות מאוד אינטימיות ומביא גם חלקים מאוד כועסים וחסרי אמונה שנתייחס אליהם בהמשך ויחד עם זאת אנחנו לא יודעים איך הצד השני מגיב, מה הוא אומר ומה הוא מרגיש עם הבקשות הללו.
אין כאן שום תגובה, זאת בקשה לקשר שמדוברת בקול אחד.
וישנה משמעות מאוד גדולה למקום הזה כי כשאנחנו מדברים על קשר "רגיל" אנחנו מדברים על קשר בין שני אנשים , ששניהם בעלי צרכים ומקום פחות או יותר שווה.
הקשר הטיפולי הוא סוג של קשר שונה,המטפל אומנם מאוד נוכח, בהוויתו, במחשבותיו, באופיו והוא גם זה שקובע את הסטינג,
אבל מהצד השני בתוך הקשר הספציפי הזה המטופל מקבל את רוב רובו של המרחב.
יש איזשהו דיאלוג מונולוגי שהמטופל מביא מעצמו , על הרצון באהבה , הרצון בזוגיות , במימוש עצמי , הרצון בלחסות תחת כנפיים מאוד רכות ומיטיבות של איזה אם נעלמת ואנחנו כמטפלים בעצם מתנהלים מול הבקשה המאוד עמוקה הזאת:
מהדהדים אותה, בודקים אותה , בודקים מה היא עושה לנו , בודקים אם אנחנו רוצים שהמטופל יחסה תחתינו, לפעמים עולה רצון דווקא לנקר ולנכר אותו הרחק מאיתנו,
ולאט לאט כלל שנרקם הקשר מסדרים את נוצות הפלומה, אחת אחרי השניה בכדי לעשות מקום שמצד אחד יהיה חמים ומצד שני לא יחנוק ויאפשר למטופל לגדול.
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
זאת בקשה מאוד מעניינת, ששוב מדוברת במעין צווי .
זהו חלק שמבקש מישהי שתסעוד אותו, שתכיל, שתהיה נתונה לכל הצרכים האישיים,
מישהי שיוכל להיות כל כולו בתוכה ואיתה מבלי בעצם לראות את הצרכים של הצד השני,
היא אם שאיננה זקוקה לדבר או אחות שזאת עבודתה לסעוד.
היא איננה שווה או שותפה אלא כמישהי שנענת ונותנת את כל כולה לסעד ולרווחה של אותו חלק.
וזהו גם משפט שמראה כמה רגרסיבי המקום בו הדובר נמצא , כי אין כאן הפנמה של קשר אלא תפיסת עולם בו רק הוא וצרכיו קיימים.
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
האיזור של החיק – הירכיים מופיע ומאפשר פרשנות אירוטית, ויחד עם זאת הדובר במקום כל כך ילדי בעיני שאין זאת הכוונה.
הבקשה היא להניח את הראש על ההורה, כאשר הילד כבר גדול בכדי להיות על הידיים, אך עדיין רוצה להרגיש את ההחזקה ואת המגע התומך של הגוף האימהי.
ולהשאר קטן אל מולו (ראש מול חיק)
ובתוך המשפט גם מגיע הרצון העמוק להפקיד אצל המטפלת משהו עמוק – את התפילות: את התקווה, את האפשרות לריפוי
אולי בכדי שלא תעלם ותבלע על ידי חלקים אחרים ,
אולי בכדי שנשמש עדים.
ויחד איתה הבקשה שנהיה בית – קן ,שכמובן לוקח את הדעת לשיר המוכר של ביאליק על אותו קן שגם בו יש חוויה מצמיתה של חוסר מוגנות ונטישה, אבל הפעם בית מוגן – מקלט.
הצורך בבית מוגן הוא כה חזק שהוא ממש מתאר אותו , מצד אחד קן שהוא ביתה של בעלת הכנף ונמצא גבוה מעל הישג ידם של אנשים
ומצד שני מקלט, מקום מבוצר, מבוטן- מקום המוכוון כולו להגנה במצבי חירום וקושי.
מקום שיש בו גם את הרוך והשבריריות (קן) אבל גם את היציבות והחוסן לעמוד בפני אסונות (מקלט)
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
ובהינתן שתהיי לי בית, אוכל לשתף אותך בסודותיי, בייסורי.
משפט שבעיני הוא מתמצת בתוכו את החוויה הטיפולית, את האפשרות שנפתחת ברגע שמתרקם קשר ולפעמים אפילו עוד לפני ,
המקום שאפשר סוף סוף לגלות לתוכו סודות ולהשתחרר מהמשא הכבד הרובץ על הנפש.
ומה הוא אותו סוד?
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?
סוד החלקים הנעדרים בתוכנו, החלקים שלא זכינו לחוות
אם זה ילדות, נערות , בגרות או חלקים בתוכם.
המקומות בהם נעצרו חיינו, אם עקב טראומה או דברים אחרים והחיים אינם ממשיכים כמות שהיו.
והבקשה הכמוסה שעם הקשר הטיפולי יוכל להיווצר גשר אל החלקים האלו בתוך המטופל ולאפשר לו למצוא אותם ,היות איתם, לחוות אותם , להתאבל עליהם
ולהחזיר אותם אליו בחזרה.
וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
עוד סוד נוסף אשתף אותך הוא ממתיק,
וכמה אנחנו מכירים את זה כחדר הטיפולים, את האפשרות שנפתחת ברגע שיש קרקע בטוחה, ברגע שיש אפשרות אמיתית לשיתוף, לשתף בסוד הקמאי, העמוק והראשוני
זה לא רק הנעורים שהוא יודע היכן הם, הרובד העמוק יותר , הכואב ומייסר אלפי מונים – היא השרפותה של הנפש.
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הפרשנות המסורתית, תתייחס כאן לאהבה נכזבת שבגינה הנפש נשרפה,
אבל מכיון שאנחנו מאתגרים אותה היום, אז הייתי רוצה להציע שאותה להבה היא הטראומה בה הנפש נשרפת ולא חוזרת להיות כפי שהייתה
והצימוד למשפט "אומרים יש אהבה בעולם, מה זאת אהבה", מרמז בעיני על טראומה שמגיעה מאנשים שאמורים לאהוב אותנו, ההורים שלנו בעיקר.
ואם זאת אהבה, אם מה שחוויתי שם זאת אהבה, מה זאת אהבה בכלל הוא שואל?
אומרים שיש אהבה בעולם,אבל מהאהבה הזאת הנפש שלי נשרפה! הוא זועק
וזה דימוי מאוד מאוד חזק שבו הוא מתאר איך אותו להבה/טראומה מכלה את הנפש עד כדי חוסר אמון באהבה, אולי הדבר היחיד שיכול לאחות נפשות,
והדיסוננס והכאב העצום שלא יכול להחזיק את זה שהטראומה מגיעה מידם של מי שאמורים לדאוג ובמקום זה הרבה פעמים שורפים חלקים מנשמתנו.
החלק המאוד פצוע וכואב הזה מגיע הרבה מאוד גם לקליניקה בשאלות של –
מה זאת בכלל אהבה?
אני בכלל מכיר אהבה?
איך פגישה של פעם בשבוע בכלל יכולה ללמד אותי מה זה?
אם יש בכלל דבר כזה?
והאם ניתן ואפשר להחזיק את הגם וגם – להזכר דרך הגוף באהבה שטמנו בך אותם אנשים שגם שרפו?
וכאן, כמו בעבודה עם כוויות חיצונית, דרושה נכונות להיות עם כאב רב , לפעמים להיות אלו שמושכים את התחבושות וגורמים את הכאב בעצמנו בכדי שלעורו של המטופל (וגם לאורו) תהיה הזדמנות להחלים.
(ורגע של אמפתיה למטפלת- זה מאוד לא קל להיות במקום הזה)
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
ואחרי הטראומה, מגיע החלק של הייאוש
שאין לו שום דבר, אבל יש בו נצנוץ של תקווה – "היה חלום"
חלק גדול מתוך התהליך הטיפולי היא לשקם את האמון
לקחת את אותו חלק שמאמין , שהוא אוד ניצל מאותה שריפה , שאותו הכוכבים לא רימו והוא זה המחזיק את אפשרות השינוי והריפוי
והוא זה שגם מביא את המטופל אלינו ברוב המקרים,לשקם ולראות אותו ולתת לו מקום.
להחזיק ולהחזיר למטופל את אותם תפילות נידחות אותם הפקיד בידנו בהתחלה.
וחלק זה, בעצם החלק הבוחר בחיים, הוא הממשיך גם בבית האחרון
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
הוא חוזר על זה הבקשה הזאת פעמיים בשיר
והפעם, אחרי שגולל את סיפורו הנורא
פתאום הכנף נפתחת, ישנה יותר חמלה והבנה לציווי.
הפעם הבקשה היא לשחזור שבו אלמנט מיטיב,
הפעם לא שריפה , אלא אחות שיודעת לטפל בכווית
הפעם לא שריפה אלא אם שמגינה בפלומותיה ויכולה לעוף מעלה מעליהן
תהיי לי אם ואחות שלה ניתן לגלות רזים , שבה ניתן לסמוך
שעליה אני יכול להניח את ראשי ולזכות ברוך ובחמלה
למקום שבו יהיה קודש , שיוכל להיות מקלט וקן.
וכשתהליך הטיפולי הוא מיטיב, הוא מאפשר את השהייה עם רזים ועם שריפות ועם שאלות קיומיות וכאבים קמאים,
באמצעות רוך, הגנה וכלים מקצועיים.
והשיר הבאמת נפלא הזה מתאר בעיני עבודה עם טראומה עמוקה, שמשאירה חותם עצום בנפש,
והכמיהה והבקשה על אף השריפה הנוראית, לריפוי.
ודרך התפילה הזאת ישנו גם פתח למערכת היחסים בקליניקה
בה יש הרבה בקשות, ציפיות, אכזבות וכעס אבל גם הרבה אהבה
מיוחדת ושונה מהרגיל.
ובה יש תהליך שמתחיל בשחזור ומסתיים בשינוי.
